גז"ד בעניין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה

הנאשם, איסמעיל איברהים, הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הרשעתו של הנאשם באה במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים.

מלכתחילה, הוגש נגד הנאשם כתב אישום חמור יותר, אלא שבישיבת יום 30.3.08, בעיצומו של הליך שמיעת הראיות, הודיעו הצדדים כי הגיעו לכלל הסדר טיעון כאמור, לפיו יודה הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן, יורשע ודינו יגזר למאסר בפועל בן 7 שנים, החל מיום מעצרו - 18.2.07, מאסר על תנאי, פיצוי למתלונן בסך 200,000 ש"ח (בתשלומים, כפי שפורטו) וקנס סימלי, שמטרתו היא להבטיח את גביית הפיצוי למתלונן, ככל שזה לא ישולם כסידרו על ידי הנאשם. לנושא זה נשוב ונדרש בהמשך.

הוסכם כי שימוע גזר הדין ידחה, על מנת שהנאשם יפקיד את הסכום הראשון על חשבון הפיצוי בסך 50,000 ש"ח, שהפקדתו הינה תנאי לאישור ההסדר. לאחר מכן, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על-פי ההודאה.

בהתאם להסכמה, הופקד הסכום.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, מכירים הנאשם ויוסף סעדה איש את רעהו מזה שנים ארוכות והם מתגוררים בשכנות איש לרעהו ביפו.

במהלך חודש דצמבר 2006 נתגלע סכסוך בין הנאשם למתלונן, שהוביל לקטטה במהלכה נפצעו השניים. הנאשם אף איים, עובר לאירועי כתב האישום, כי יפגע במתלונן.

ביום 18.2.07 או בסמוך לכך, גמלה החלטה בלבו של הנאשם לחבול במתלונן ולשם כך הצטייד הנאשם באקדח.

באותו מועד, בסמוך לשעה 17.00, שטף המתלונן את מכוניתו בסמוך לביתו ביפו. בשלב מסוים, חלף הנאשם עם רכבו בסמוך למתלונן, שלף את האקדח וירה מתוך הרכב לכיוון המתלונן מספר רב של יריות, מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה.

כתוצאה מהירי נפגע המתלונן בחזהו וברגליו ואילו הנאשם נמלט.

המתלונן נפצע כתוצאה מהירי באורח קשה. הוא אושפז בבית החולים וולפסון כשהוא סובל מפצעי ירי בחזהו, בבית השחי ובשתי הרגליים. הוא עבר ניתוח להוצאת הקליעים, הורדם והונשם למספר ימים.

מדובר אם כן, באירוע חמור ביותר.

בטיעוניהם לעונש, ביקשו הצדדים כי נאשר את ההסדר אליו הגיעו. הרקע לסכסוך, כך הוברר מהטיעונים, הינו קשר נטען בין המתלונן לאשת הנאשם. התביעה נתקלה בקשיים רבים באיתור המתלונן והתקשתה עד מאד להביאו לעדות בבית המשפט. הדבר יצר בעיה של ממש לתביעה והיא העדיפה, בנסיבות אלה, את ההרשעה הבטוחה כתוצאה מהודאה של הנאשם, גם אם בעבירה פחותה בחומרתה מזו שיוחסה לו מלכתחילה (ניסיון רצח), כשאליה נילווה מאסר ממושך, על פני הסתכנות בזיכוי בסיומו של הליך שמיעת ראיות ארוך ומורכב.

המתלונן אמנם לא אותר, על מנת שעמדתו ביחס להסדר תישמע, אך בעבר הוא הביע עמדתו באוזני הפרקליטות, לפיה עדיפה בעיניו הסולחה ואחיו של המתלונן, שכן אותר (אף שגם אותו התקשתה התביעה להביא לעדות), מסר כי לדעתו ההסדר כפי שהושג הוא בדיוק מה שהמתלונן היה מצפה לו.

התובעת הוסיפה וטענה, כי בנסיבות, העדיפה התביעה להגיע להסדר, שיכלול פיצוי משמעותי למתלונן ולשיטתה יש בהסדר כדי לאזן בין האינטרס הציבורי וחומרת המעשה אל מול הפיצוי, הסולחה והרקע למעשים.

בטיעונו, הצטרף הסניגור המלומד לדברי התובעת, תוך שימת דגש על אותם קשיים ראייתיים לא מבוטלים בהם ניתקלה התביעה בניסיונה להוכיח את כתב האישום המקורי.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי אכן יש לאשר את הסדר הטיעון אליו הגיעו.

בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 616-617, אמר בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש:

"בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, ירשיע בית -המשפט את הנאשם על-פי הודיתו, ויגזור את עונשו. בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון. בית-המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון."